בעת אבחון ה-HIV ולפני תחילת הטיפול התרופתי, נערכות מספר בדיקות לגילוי ערכי הבסיס של רמת הנגיף. נתמקד כעת בשלוש בדיקות חשובות הבודקות באופן ישיר את מצב ה-HIV:
1. בדיקת עמידות הנגיף לתרופות: נעשית לפני תחילת הטיפול ובעת חשד לכשל טיפולי שמחייב את החלפת השילוב התרופתי.
2. בדיקה של רמת תאי ה-:CD4 מעידה על מצבה של מערכת החיסון שנפגעת מהשתלטות הנגיף על התאים.
3. בדיקה של העומס הנגיפי (viral load): כמות הנגיף בדם.
1. בדיקת עמידות
נגיף ה- HIV מתאפיין בין השאר ביכולת הגבוהה שלו לשנות את הקוד הגנטי שלו עצמו (כלומר, ליצור מוטציות) ובכך להתאים את עצמו לסביבה משתנה. בעקבות זאת הופכים חלק ניכר מנגיפי ה- HIV עמידים לתרופות.
בבדיקה בודקים את השינויים הגנטיים שהתרחשו ב- HIV ומהם מסיקים לאילו תרופות עמיד הנגיף. פענוח המוטציות השונות אינו פשוט, כיוון שעמידות אינה עניין מוחלט (של כן או לא). לעתים די במוטציה בודדת כדי לגרום לעמידות ניכרת ולעתים יש צורך במוטציות רבות על מנת שהנגיף אכן יהיה עמיד לתרופה.
2. ספירת תאי CD4
בבדיקה זו, בודקים את מספרם של תאי ה CD4 -ומחשבים את האחוז שהם מהווים מכלל תאי הדם הלבנים (הלימפוציטים). תאי CD4 מהווים את אחד מתאי הדם הלבנים החשובים ביותר להגנת הגוף מפני מחלות מזדמנות. נגיף ה- HIV גורם להרס שיטתי של תאים אלה.
ברגע שספירת תאי CD4 יורדת מתחת לסף מסוים (בדרך כלל 200 תאים למיליליטר מעוקב), חשוף החולה לשלל מחלות זיהומיות כמו דלקת ריאות הנגרמת על ידי טפיל הפנאומוציסטיס, פטריות בוושט, הרפס זוסטר ואף לכמה מחלות גידוליות כמו הגידול הסרטני על שם קפושי. ירידה בספירת תאי ה- CD4 מתחת ל- 100 תאים למיליליטר מעוקב חושפת את החולה למחלות נוספות, כגון זיהומים קשים בטפיל הטוקסופלסמה, זיהום קשה בנגיף ה- CMV ועוד.
במצב יציב מבצעים בדיקה זו אחת ל 3-6 חודשים. בשלב בו מתחילים בטיפול תרופתי או מחליפים אותו, או במצב של ספירה נמוכה, מבצעים את הבדיקה לעתים תכופות יותר.
משמעות תוצאות הבדיקה:
אצל אנשים החיים ללא HIV ושאין להם בעיה אחרת במערכת החיסון, נע המספר הנורמלי של תאים אלה בין 500–1200 תאים לממ”ק דם.
משמעות מספר תאי CD4 אצל אנשים החיים עם HIV:
מעל 500 תאים לממ”ק דם: אין בעיתיות מבחינה רפואית, היינו, אין כל סכנה למחלות מזדמנות.
350-500 תאים לממ”ק דם: דיכוי חיסוני קל, כלומר, אין סכנה לזיהומים מזדמנים קשים.
200-350 תאים לממ”ק דם: דיכוי חיסוני קל ועליה בסיכון למחלות מזדמנות קלות כמו שלבקת חוגרת (הרפס זוסטר), פטרת בלשון, זיהומי עור ושחפת אצל אנשים החשופים לחיידק.
75-200 תאים לממ”ק דם: דיכוי חיסוני בינוני עד חמור ועליה בסיכון לזיהומים מזדמנים קשים כמו דלקת הריאות הנגרמת מפנאומוציסטיס (PCP) ועוד. בשלב זה מתחילים בטיפול מונע נגד זיהומים מזדמנים.
ספירה נמוכה מ- 75 תאים לממ”ק דם: דיכוי חיסוני קשה וסיכון גבוה למגוון רחב של זיהומים מזדמנים ולגידולים. בשלב זה מתחילים מיידית טיפול מונע נגד זיהומים אופורטוניסטיים שונים.
3. בדיקת עומס נגיפי (HIV VIRAL LOAD)
בבדיקה זו בודקים את מספר עותקי הנגיף בכל מיליליטר דם. החשיבות של מדד זה קשורה ליחס הישיר בין מספר העותקים של נגיף ה HIV -בדם ובין מהלך המחלה. ככל שמספר העותקים גבוה יותר כך הידרדרותה של מערכת החיסון (ללא טיפול תרופתי) מהירה יותר. רצוי שערך זה (של עומס נגיפי) יהיה נמוך ככל האפשר, בשאיפה לערך נמוך מסף הגילוי של הבדיקה המוגדר כ Undetectable, כלומר, לא ניתן לגילוי).
ישנן מספר שיטות לביצוע בדיקה זו, אולם כולן מבוססות על בדיקת החומר הגנטי של הנגיף באמצעות בדיקת PCR ולאחר מכן ספירת עותקי חומצת הגרעין של הנגיף בדם.
Undetectable– עומס נגיפי מתחת לסף הזיהוי
באופן עקרוני, רמת נגיף הנמוכה מ-1000 עותקים למיליליטר דם נחשבת "נמוכה", ואילו רמת נגיף הגבוהה מ- 100,000 עותקים למיליליטר דם נחשבת "גבוהה".
הערך הנמוך ביותר שמרבית הבדיקות מגלות הוא בין 40-20 עותקים של הנגיף למיליליטר דם. ערך הנמוך מערך זה, מכונה ערך הנמוך מסף הגילוי (undetectable) ובדרך כלל לכך מתכוון הרופא כשהוא אומר שכמות הנגיף בדם שואפת לאפס. יש לזכור כי כמות נגיף הנמוכה מסף הגילוי אינה אומרת שהנגיף נעלם מהגוף, אלא שהנגיף בדם הגיע לרמה נמוכה ורצויה. ההגעה לעומס נגיפי undetectable הינה חשובה ביותר, כיוון שמצב זה שומר הן על בריאותך והן על בריאות הסביבה. אנשים שהעומס הנגיפי בדמם מתחת לסף הגילוי נמצאים בסיכון נמוך ביותר לפתח איידס או ללקות באחת המחלות המזדמנות. נשים הרות שהעומס הנגיפי בדמן מתחת סף הגילוי אינן מסכנות את ילודיהם בזמן הלידה. כיום ברור לחלוטין שנשא או נשאית שמטופלים היטב ונוטלים את התרופות כמו שצריך אינם מדביקים. עובדה זאת ידועה כבר מספר שנים אך בכנס האיידס העולמי שהתקיים בשנת 2018 באמסטרדם הוצג מחקר ובו נכללו 58,000 אקטים מיניים לא מוגנים בין נשא/ית מטופלים למי שאינו או אינה נשאי הנגיף, ולא נצפתה אף לא הדבקה אחת. תצפית זאת הביאה את כל ארגוני הרופאים המטפלים בנשאי HIV להכריז כי מי שהנגיף אינו נמצא בדמו באמצעות טיפול תרופתי אינו מדבק (U=U, undetectable=untransmissible). ארגון הבריאות העולמי הכריז כבר לפני כמה שנים על תכנית "90-90-90" שעל פיה אם נאתר 90% מהנשאים ונטפל ב 90% מהם בטיפול יעיל וב 90% לא ימצא הנגיף בדם (Undetectable) נוכל לסיים את מגפת האיידס, והתחלת טיפול מוקדמת בהחלט תתרום למימושו של חזון זה.
לכן, מאוד חשוב לקחת את התרופות בהתמדה ולהיות עם עומס נגיפי מתחת סף הגילוי, כלומר, undetectable.
לאחר גילוי הנשאות, רצוי לבצע שתי בדיקות עומס נגיפי: האחת לפני התחלת טיפול והשנייה במרחק של 2-4 שבועות מהתחלת הטיפול. לאחר מכן יש לבצע בדיקה זו אחת ל 3-4 חודשים. אם משום מה החלטת שלא להתחיל טיפול תרופתי (מאוד לא מומלץ) רצוי כמובן להמשיך ולבצע את הבדיקה כל 3 חודשים.
מיד עם התחלת טיפול תרופתי רצויה ירידה משמעותית בעומס הנגיפי, בדרך כלל ברמה של פי מאה. אם, למשל, רמת העומס הנגיפי לפני התחלת הטיפול הייתה 100,000 נגיפים למיליליטר דם, ירידה לרמה של 1,000 נגיפים למיליליטר דם נחשבת לירידה ניכרת. הרצוי ביותר הוא שבתוך מספר חודשים לאחר התחלת טיפול תרופתי תרד רמת הנגיף לרמה הנמוכה מסף הגילוי.
משהגעת לרמה הרצויה, עליה ברמת הנגיף ביותר מפי עשרה עשויה לציין אי לקיחת תרופות כהלכה, התפתחות של עמידות לטיפול התרופתי בנגיף, או בעיה אחרת שיש לבדוק אותה, והרופא ינחה אותך מה עליך לעשות על מנת לשנות מגמה זו. מרגע שהתחלת את הטיפול, כדאי להקפיד לקחת את התרופות בזמן ולהתמיד בלקיחתן; תרופות אלו מונעות מהנגיף להתפשט בגופך, ולכן עליך להיזהר ממצבי שאננות או חוסר אחריות העלולים להביא להחמרה במצבך.